שני נכנסת לחדר ואני לא מפספסת את המבט החודר שלה.
"זה לא בשבילי, הקטע הזה של טיפול רגשי", היא מודה.
"היה לי מאד קשה להגיע".
"ובכל זאת", אני תוהה, "הגעת".
"כן, רק למען הילדים". היא נאנחת.
"הילדים"?
"הילדים שלי נורא חרדתיים. בעיקר הילדה בת השלוש, נעמי".
היא ממקמת את התיק שלה ומתרווחת על הכורסה.
"תוכלי לתאר לי סיטואציה"?
"כן", היא נאנחת. "אתמול למשל, הפעלתי את המיקסר כדי לעבד בצק,
נעמי שיחקה בחדר עם אחותה, ברגע ששמעה את הרעש של המיקסר
היא רצה אלי למטבח, נצמדה אלי ולא נתנה לי לעזוב אותה גם הרבה אחרי שכיביתי את המכשיר".
"והילדים האחרים"?
"תראי, זו תקופה של מתח וחרדה עכשיו, עם השמועות,
והאזעקות שהיו אצלנו בלי סוף… הגיוני, לא?!"
"ואת", שאלתי בזהירות, "איך את, שני, מול כל זה"?
"אני"? היא הופתעה. "אני סתם חרדתית. זה עוד סיפור, שלא קשור בכלל לילדים".
"ואולי יש קשר"? אני מעוררת אותה לחשוב.
___________
לשני היקרה ולתהליך המדהים שהיא עברה, עוד נחזור בהמשך.
כמה מילים על חרדה אצל ילדים: (הדברים מתייחסים לאפשרות אחת להיווצרות חרדה אצל ילדים)
ילדים לא באמת סומכים על עצמם בנוגע למה מפחיד ומה לא. הם בודקים אותנו – ההורים.
אם התגובה של ההורה לאירוע מסוים – תהיה לחץ,
הילד יקלוט במסר הבלתי מילולי שיש לו ממה לפחד, וכך תתפתח חרדה.
חשבתם פעם כמה אחוזים מהווים המסרים הבלתי מילוליים שאנו מעבירים??
אל תמשיכו לקרוא. קחו ניחוש לרגע…!
הנה-93% אחוזים מהתקשורת שלנו היא בכלל בלתי מילולית.
ניתן דוגמה –
אם לחוצה מאד תגיד לבת שלה בטון עצבני ורגוז:
"חמודה שלי, לכי לחדר, אני אוהבת אותך…"
למרות המילים הטובות המסר שיעבור לילדה יהיה דחייה.
גם אם ההורה יגיד תוך כדי השדר הלחוץ:
"הכל בסדר. אין ממה לפחד. זו רק אזעקה, השם שומר עלינו… "
הילד קולט את המסר הסמוי והמוח שלו מתחיל להגיב כמו אל סכנה.
בע"ה בשבועות הבאים נפרט על הדרך שעברה שני מול ילדיה בנושא החרדה.
