שאלות ותשובות, טיפים והמלצות

אשמח לקבל תשובה לשאלה שמציקה לי:
​תפילה וברכת המזון לבנות, האם צריך להכריח, מה הגבול ומאיזה גיל?

הגב' ל' גליס, מנחת הורים ומשפחה משיבה:

כהורים, אנו עלולים למצוא את עצמנו חשים דאגה רבה
​כשילדינו מסרבים לברך או להתפלל.

הרצון שלנו לחנך לערכים ולמצוות הוא טבעי וחשוב – 

אך כיצד נעשה זאת בדרך שתקרב ולא תרחיק?
​

להבין ולהוות דוגמה

תפילה וברכות דורשות ריכוז וכוונה – מיומנויות מאתגרות גם למבוגרים. 

עבור ילדים, ובמיוחד אלו המתמודדים עם קשיי קשב, האתגר גדול שבעתיים. 

לחץ, מתח וכפייה מגבירים עוד יותר את התסכול והקושי.

ילדים לומדים בעיקר מצפייה בהוריהם, ולכן חשוב לבדוק: 

האם אנו מתפללים מתוך שמחה והודיה, או כמשימה שיש לסיים?
​האם אנו משתפים את ילדינו ברגעים המיוחדים שבהם הרגשנו את כוחה של תפילה בחיינו?

מבט פנימה

לפני שאנו ממהרים להגיב, כדאי לעצור ולהתבונן בעצמנו:

האם דאגתנו לעתידה הרוחני גורמת לנו להגיב מתוך לחץ?

האם המחשבות "מה יצא ממנה?" מובילות לתגובות נוקשות מדי?

האם הציפיות שלנו מותאמות לגילה וליכולותיה?

כשאנחנו מזהים שהתגובות שלנו נובעות מחרדה, אנחנו יכולים לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולבחור בתגובה מאוזנת, מותאמת ומושכלת יותר.

צעדים מעשיים

יצירת חוויה משפחתית חיובית:

• תפילה משותפת בנחת בשבת
• שירת ברכת המזון יחד בשמחה
• הבעת הערכה על כל התקדמות קטנה

רגעים כאלה של חיבור משפחתי סביב תפילה וברכות 

עשויים להפוך לזיכרונות מתוקים שילוו את ילדינו שנים רבות.

התחלה צנועה:

במקום לצפות לתפילה שלמה, 

אפשר להתחיל מברכה אחת בכוונה או קטע קצר מהתפילה.

נקודה למחשבה

אין צורך להיבהל יתר על המידה. 

ילדה שרואה את הוריה מתחברים לתפילה באופן אמיתי,

תפתח גם היא בבוא היום רצון טבעי להתחבר. 

כדאי לזכור שלכל ילד קצב משלו, ומה שנראה היום כמקור לדאגה, עשוי להשתנות באופן טבעי עם הזמן. כשהילדה תרגיש שהוריה מבינים לליבה ומעריכים את מאמציה, 

היא תהיה פתוחה יותר להתחבר למצוות מתוך רצון פנימי. 

לעומת זאת, כפייה ולחץ שנובעים מחרדה, עלולים ליצור התנגדות שתלווה אותה שנים רבות.

הקשר החם והאוהב שאנו בונים עם ילדינו הוא המפתח האמיתי להעברת המסורת שלנו. 

כשאנו מתפללים ומברכים יחד מתוך שמחה ואהבה, אנו זורעים זרעים של אמונה שיצמחו ויפרחו בעתיד.